עו”ד בשמת רוה פרינץ, מגשרת בסכסוכים עסקיים ומשפחתיים מורכבים, מרצה ומאמנת ליישוב סכסוכים

תיקון מספר 3 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973, משנה את סעיף 25 לחוק החוזים, העוסק בפירוש חוזה. עיקר הדיון המשפטי סביב התיקון מתמקד במשקל שיש לתת ללשון החוזה, בעיקר בחוזים עסקיים.

במאמר זה אני מבקשת להציע נקודת מבט גישורית על התיקון: לא רק מה השתנה בפרשנות חוזים עסקיים, אלא גם כיצד השינוי הזה יכול לסייע לנו כמגשרים לדייק את השיח, לשאול שאלות מקדמות, ולסייע לצדדים לראות את המחלוקת בפרספקטיבה רחבה יותר.

בסכסוכים עסקיים רבים הצדדים מגיעים לגישור כשהם מחזיקים באותו הסכם, אך מספרים עליו סיפור שונה. צד אחד מצביע על המילים הכתובות. הצד השני מדבר על ההבנות שהיו ברקע, על ההתנהלות בפועל, על שינוי נסיבות או על ציפייה שלא קיבלה ביטוי מלא במסמך.

כאן נמצאת אחת ממשימות הליבה של המגשרים: לא להכריע מי צודק, אלא לסייע לצדדים להקשיב, להבין את המחלוקת, לראות את התמונה המלאה, ולבחון אם ניתן להגיע להסכמות משותפות, מדויקות וישימות.

מה חשוב שמגשרים יכירו בתיקון?

סעיף 25 לחוק החוזים עוסק בפרשנות חוזה. התיקון קובע, בין היתר, כי אופן הפרשנות של חוזה והראיות שיהיו קבילות לפירושו יהיו כפי שהסכימו הצדדים. אם הצדדים לא הסכימו על אופן הפרשנות, יש לבחון את יתר הוראות הסעיף ואת סוג החוזה.

החידוש המרכזי נוגע לחוזים עסקיים. בחוזה עסקי, החוק מעניק משקל מרכזי יותר ללשון החוזה. כלומר, מה שנכתב בפועל בהסכם עשוי לקבל משקל משמעותי במיוחד.

אלא שגם כאן אין מדובר בכלל מוחלט. החוק משאיר מקום לחריגים, למשל כאשר פרשנות לפי לשון החוזה בלבד מובילה לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, או כאשר קיימת סתירה בין הוראות שונות בחוזה.

לעומת זאת, כאשר מדובר בחוזה שאינו עסקי, וכן בחוזים אחידים, בחוזי עבודה ובהסכמים קיבוציים, נותר מקום רחב יותר לבחינת אומד דעת הצדדים מתוך החוזה ומנסיבות העניין.

עבור מגשרים, המשמעות אינה שעלינו להכריע בפרשנות החוזה. המשמעות היא שעלינו להיות ערים לכך שהשאלה “מה כתוב בהסכם?” מקבלת משקל משמעותי יותר בשיח הסיכונים, בעיקר כאשר מדובר בחוזה עסקי.

נקודה נוספת שחשוב להכיר היא שאלת התחולה. תיקון 3 פורסם בספר החוקים ביום 7 בינואר 2026, והוראות סעיף 25(א) בנוסחו החדש חלות על חוזה שנכרת לאחר תחילת החוק. לעניין זה, חידוש חוזה נחשב ככריתתו. לכן, כאשר גישור עוסק בחוזה שנכרת לפני מועד זה, אין להניח באופן אוטומטי שהתיקון חל עליו. נכון לברר עם הצדדים ועורכי הדין מתי נכרת החוזה, האם חודש לאחר תחילת החוק, אילו נספחים נוספו לאורך הדרך, ומה טיבה של ההתקשרות.

הלכת אפרופים ושינוי נקודת המוצא

כדי להבין את משמעות התיקון, כדאי לחזור לרגע להלכת אפרופים. במשך שנים עמדה ההלכה במרכז הדיון בשאלה כיצד מפרשים חוזה, ומהו היחס בין לשון ההסכם לבין נסיבות כריתתו ואומד דעת הצדדים.

הלכת אפרופים ביטאה גישה רחבה לפרשנות חוזים. היא נתנה מקום לא רק למילים שנכתבו בהסכם, אלא גם להקשר, לנסיבות, להתנהגות הצדדים ולשאלה מה ניתן ללמוד מכל אלה על כוונתם.

תיקון סעיף 25 מסמן שינוי משמעותי, בעיקר ביחס לחוזים עסקיים. הוא מחזק את משקל המילים שנכתבו בהסכם, ומצמצם את האפשרות להשלים בדיעבד את מה שלא נכתב.

ועדיין, נכון להיזהר מניסוח גורף שלפיו התיקון “מבטל את אפרופים” בכל דיני החוזים. מדויק יותר לומר שהתיקון משנה את נקודת המוצא ביחס לחוזים עסקיים, ומצמצם במידה ניכרת את תחולתה של הגישה הרחבה במקרים אלה. במקרים אחרים, ובמקרים שבהם החוק עצמו מאפשר זאת, נסיבות העניין ואומד דעת הצדדים עדיין עשויים להיות רלוונטיים.

זו הבחנה חשובה בחדר הגישור. היא מאפשרת למגשר לסייע לצדדים להבין שיש הבדל בין תחושת צדק, טענה משפטית, סיכון ראייתי, וסיכוי מעשי להגיע להסכמה.

בין טקסט, הקשר ואפשרויות

מגשר אינו שופט, אינו בורר ואינו יועץ משפטי של הצדדים. הוא אינו קובע מהי הפרשנות המשפטית הנכונה של ההסכם, ואינו מחליף את תפקידם של עורכי הדין.

עם זאת, מגשר גם אינו מתעלם מהמסמך שמונח על השולחן.

כאשר סכסוך נסוב סביב חוזה, ובעיקר סביב חוזה עסקי, החוזה הוא חלק מהמציאות של הצדדים. הוא חלק מהשיח. הוא חלק מהערכת הסיכון. לכן השאלות שהמגשרים שואלים יכולות לסייע לצדדים לעבור משיח של עמדות לשיח של הבנה רחבה יותר.

במחלוקת חוזית, אחת התרומות החשובות של המגשרים היא לסייע לצדדים להבחין בין שלוש שאלות שונות: מה כתוב בהסכם, מה ניתן להציג, לברר או לבחון כדי להבין את התמונה המלאה יותר, ומה נכון לעשות עכשיו. לא תמיד שלוש התשובות זהות, וההבחנה ביניהן יכולה לפתוח מרחב לשיח מעשי יותר.

חשוב לזכור: בגישור הצדדים אינם כבולים בהכרח לתוצאה שהייתה עשויה להתקבל בפרשנות משפטית של החוזה. החוזה הוא נקודת מוצא חשובה להבנת המחלוקת ולהערכת הסיכון, אך הוא אינו חייב להיות נקודת הסיום של השיח. במסגרת גישור, הצדדים יכולים לבחון פתרונות יצירתיים, מעשיים ומוסכמים, גם אם הם שונים מהתוצאה שכל אחד מהם מבקש לטעון לה על פי החוזה. כאן נמצא אחד מיתרונותיו של הגישור: לאפשר לצדדים לעבור מהשאלה “מה מגיע לי לפי ההסכם?” גם לשאלה “איזו הסכמה יכולה לשרת אותנו נכון יותר מכאן והלאה?”

מחלוקת חוזית היא לא רק מחלוקת על מילים

בעולם העסקי, חוזה הוא כלי חשוב לניהול סיכונים, לתיאום ציפיות ולהסדרת אחריות. אבל כשהסכסוך מגיע לגישור, החוזה כבר אינו רק מסמך. הוא חלק ממערכת יחסים שהתערערה.

פעמים רבות הצדדים אינם חלוקים רק על פרשנות סעיף מסוים. הם חלוקים גם על מה שקרה ביניהם לאורך הדרך. מי נשא בנטל. מי הבטיח. מי שינה את ההתנהלות. מי הסתמך. מי נפגע. מי איבד אמון.

כאן לגישור יש ערך ייחודי. הוא מאפשר לצדדים להניח על השולחן גם את הטענות המשפטיות, וגם את המציאות העסקית ומערכת היחסים שבתוכה נולד הסכסוך. לא כדי להתעלם מהחוזה, אלא כדי להבין כיצד ניתן להתקדם למרות המחלוקת לגביו.

בסכסוך עסקי, ההכרעה המשפטית היא רק חלק מהתמונה. לצד בירור מרחב הסיכון קיימות שאלות נוספות: כמה זמן יימשך ההליך? מה תהיה העלות הכלכלית והניהולית שלו? מה יקרה לתזרים, למוניטין, ללקוחות, לעובדים או לשותפים נוספים? מה יקרה ליכולת להמשיך לעבוד יחד? ומה המחיר של פרידה לא מוסדרת?

בעיניי, במקומות האלה, תיקון 3 אינו מצמצם את תפקיד המגשרים. הוא מחדד אותו.

חיסיון וסודיות: אבן דרך בעבודת המגשרים

חיסיון וסודיות אינם חשובים רק בתיקים עסקיים. הם אבן דרך בעבודת המגשרים בכל הליך גישור.

הם מאפשרים לצדדים לדבר באופן פתוח יותר, לבחון אפשרויות, לשקול פתרונות, ולעיתים גם לומר דברים שלא היו נאמרים במרחב דיוני רגיל. כאשר הצדדים יודעים שהשיח בגישור מתנהל במרחב מוגן, בכפוף לדין ולהסכמות הצדדים, קל יותר לבדוק אפשרויות בלי שכל הצעה ראשונית תהפוך מיד לכלי במאבק המשפטי.

בסכסוכים עסקיים החשיבות הזו בולטת במיוחד. צדדים שמנהלים מחלוקת חוזית חוששים לא פעם שכל אמירה תתפרש כהודאה, שכל הצעה תיחשב חולשה, וכל פתיחות תעמוד לרעתם. כללי החיסיון והסודיות מאפשרים למגשר לבנות מרחב שבו אפשר לנהל שיח אחר: זהיר, ענייני ובודק אפשרויות.

המרחב הזה אינו מבטיח הסכמה. הוא מאפשר את האפשרות להגיע אליה.

אמון אינו תנאי מוקדם, הוא נבנה בתוך התהליך

בסכסוכים עסקיים, הצדדים מגיעים פעמים רבות כאשר האמון כבר נפגע. לעיתים אובדן האמון הוא הסיבה המרכזית לכך שהם הגיעו לגישור מלכתחילה.

לכן חשוב שלא נניח שהגישור דורש אמון מוקדם בין הצדדים. לעיתים אין אמון כזה, ובצדק מבחינת חוויית הצדדים.

האמון שנבנה בגישור הוא לעיתים אמון מסוג אחר. לא בהכרח אמון מחודש בצד השני, אלא אמון בתהליך. אמון בכך שהשיח מנוהל באופן הוגן. אמון בכך שהמידע נשמר בזהירות. אמון בכך שהמגשרים מחזיקים את המורכבות ואינם מזדהים עם אחד הנרטיבים. אמון בכך שאפשר לבדוק אפשרויות מבלי להתחייב מראש לתוצאה.

כאן מתחדד תפקיד המגשרים: לסייע לצדדים לראות לא רק את עמדתם, אלא גם את התמונה הרחבה. את הסיכון. את המחיר. את החלופות. ואת האפשרות, אם קיימת, להגיע להסכמה שהם עצמם בוחרים בה.

שאלות מקדמות למגשרים בסכסוך חוזי

כאשר סכסוך עסקי נסוב סביב חוזה, תיקון 3 יכול לסייע למגשרים להציע לצדדים מסגרת בירור שאינה שיפוטית ואינה מכריעה. השאלות אינן נועדו לבחון מי צודק, אלא לסייע לצדדים להבין טוב יותר את המחלוקת, את מרחב הסיכון ואת האפשרויות העומדות בפניהם.

אפשר, למשל, להזמין את הצדדים להתבונן בשאלות פתוחות כמו: מה חשוב לכם שנבין לגבי ההסכם שנחתם? איך כל אחד מכם הבין את ההסכמה בזמן אמת? אילו חלקים בהסכם ברורים לכם, ואילו חלקים מעוררים היום קושי או פרשנות שונה? מה חשוב לכם שנבין לגבי מערכת היחסים העסקית, וכיצד היא משפיעה על האפשרויות שעומדות בפניכם היום? מה חשוב לכם לקדם או להסדיר בשלב הזה? ומהם הנושאים שחשוב לכם לברר או לשקול לפני שמחליטים כיצד להתקדם?

אלו כמובן אינן שאלות שחייבים לשאול, ובוודאי לא כולן או ברצף. כוחן של שאלות בגישור אינו בכמותן, אלא ביכולתן לפתוח מרחב חשיבה. בכל הליך נבחרות השאלות המתאימות למחלוקת, לצדדים, לשלב שבו הם נמצאים ולמידת האמון שניתן לבנות בחדר.

השאלות אינן מחליפות ייעוץ משפטי ואינן הופכות את המגשרים למכריעים. הן מאפשרות לצדדים לעבור משיח של ודאות מוחלטת לשיח של הקשבה, בירור, הערכת סיכונים, בחינת חלופות וקבלת החלטות.

לעיתים קרובות, דווקא כאשר אין הסכמה על מה שהיה בעבר, ניתן להתחיל לבנות הסכמה לגבי מה שחשוב להסדיר מכאן והלאה.

ניסוח הסדרי גישור: בהירות, אחריות וזהירות לפני חתימה

תיקון חוק החוזים מזכיר עד כמה מילים חשובות. הדבר נכון ביחס לחוזים עסקיים שנחתמים בתחילת הדרך, ונכון גם ביחס להסדרים שנולדים בחדר הגישור.

בגישורים עסקיים רבים מהצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין, והליווי המשפטי מסייע להם להבין את הסיכונים, לבחון חלופות ולוודא שההסכמות מקבלות ביטוי ברור ומדויק. כאשר צדדים אינם מיוצגים, ובמיוחד כאשר מדובר בהסכם עסקי משמעותי או בהסדר בעל השלכות משפטיות, כלכליות או מסחריות, נכון לעודד אותם לשקול היוועצות מקצועית מתאימה לפני חתימה. הפניה כזו אינה מחליפה את עבודת המגשרים ואינה גורעת ממנה. להיפך. היא מחזקת את ההסדר, מגינה על הצדדים, ומקטינה את הסיכון שההסכם שנועד להסדיר את המחלוקת יהפוך בעצמו למוקד המחלוקת הבאה.

כאשר צדדים מגיעים להסכמות בגישור, חשוב להיזהר מניסוח כללי מדי. לא מספיק לכתוב שהצדדים “מסיימים את המחלוקת”. חשוב להגדיר ולפרט מה בדיוק יקרה, מי עושה מה, עד מתי, באיזה אופן, מה קורה במקרה של איחור או הפרה, אילו טענות מסתיימות, מה נשאר פתוח אם בכלל, האם נשמרת סודיות, ומהו המנגנון לטיפול במחלוקת עתידית.

למשל, כאשר הצדדים מסכימים על פריסת תשלומים, חשוב לדייק לא רק את סכום התשלום והמועד, אלא גם את אופן התשלום, השלכות איחור, מנגנון הודעה ומה ייחשב להפרה. כאשר הצדדים מסכימים על סיום שותפות, חשוב להגדיר לא רק את עצם הפרידה, אלא גם את אופן העברת הלקוחות, שימוש בשם העסק, טיפול בחובות פתוחים, מסמכים נדרשים ולוחות זמנים לביצוע.

סיכום: לדייק את השיח הגישורי

תיקון חוק החוזים מחזק את משקל לשון החוזה בעיקר בחוזים עסקיים. הוא מצמצם את האפשרות להשלים בדיעבד את מה שלא נכתב, ומדגיש את חשיבות הניסוח המדויק.

עבור מגשרים, התיקון הוא הזדמנות לדייק את השיח בחדר הגישור. לא כדי להכריע במקום הצדדים, ולא כדי להחליף ייעוץ משפטי, אלא כדי לסייע לצדדים להבין טוב יותר את מרחב הסיכון, את משמעות המסמך, את הפערים ביניהם ואת האפשרויות שעומדות בפניהם.

הערך של הגישור נמצא בדיוק בחיבור הזה: לא להתעלם מהחוזה, אבל גם לא לצמצם את הסכסוך רק למילים הכתובות בו. לראות את הסיכון שבהמשך ההליך, אבל גם את המחיר העסקי, את הפגיעה בתפקוד ואת ההשלכות על המשך הדרך. להכיר בכך שהאמון נפגע, אך עדיין ניתן לבנות מרחב שיח שמאפשר בחירה.

בסופו של דבר, חוזה טוב נועד לצמצם מחלוקות. לאחר שהמחלוקת התעוררה, גישור עסקי יכול לסייע לצדדים לחזור אל המילים, להבין את משמעותן, להעריך את הסיכון, ולבחון אם להפוך את החוזה לנקודת מוצא להסלמה או להזדמנות להסדרה.

בתוך הקושי שוכנת ההזדמנות לבחור בדרך אחרת.

אשמח לשמוע מה דעתכם/ן, ומה אתם/ן פוגשים/ות בחדר הגישור כאשר מחלוקת עסקית נעה בין לשון החוזה לבין ההבנות וההתנהלות שבין הצדדים.

על הכותבת:

עו״ד בשמת רוה פרינץ היא מגשרת בסכסוכים עסקיים ומשפחתיים מורכבים, מרצה ומאמנת ליישוב סכסוכים. מגשרת פנימית ביחידת הגישור של בית משפט השלום בתל אביב, נכללת ברשימת המגשרים של הנהלת בתי המשפט, ומשמשת כיו״ר ועדת גישור מקוון בארגון מגשרי ישראל. בעלת תואר שני בניהול ויישוב סכסוכים ומשא ומתן מאוניברסיטת בר־אילן.

לאתר: b-gishur.co.il

האמור בכתבה זו מובא כמידע כללי בלבד, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לבחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו.