איך ממשיכים להחזיק תהליך של שיח כשמחוץ לחדר הגישור מאתגר? על הדילמות, האתגרים והכוחות השקטים שמובילים מגשרים בתקופות של חוסר ודאות.
אנו מצויים עדיין במציאות מטלטלת- מלחמה, חטופים, הסלמה ביטחונית, חשש מהלא-נודע, חרדה קיומית ולכן גם מרחב הגישור מושפע. הצדדים שמגיעים לתהליך לא עושים זאת בחלל סטרילי. הם נושאים איתם את הדאגות, הלחצים, החוסר ודאות, דריכות מתמדת. גם אנחנו, המגשרים, נמצאים באותו מרחב חברתי-אישי: לפעמים עם בני משפחה מגויסים, לפעמים בעצמנו במצב רגשי רגיש, לפעמים פשוט מוצפים מהתפקיד שדורש ריכוז, הכלה, יצירתיות ושקט. כשכל אלה קשים להשגה.
מה הדבר המקצועי, הרגיש והנכון לעשות למען הצדדים שמגיעים לגישור? האם נכון להמשיך את התהליך כמתוכנן? האם נדרש שינוי, הפוגה, התאמה? ומה תפקידנו כמגשרים כשהצדדים עצמם מבולבלים, לא מסונכרנים, או זקוקים לדברים שונים מאוד זה מזה?
כמו תמיד, אין תשובה אחת וכל מקרה לגופו, אך יש עקרונות שיכולים להנחות אותנו:
להחזיק מסגרת בלי להקשות, להציע גמישות מבלי לוותר על מהות, להיות רגישים לצרכים בלי לשקוע אליהם, ולזכור שדווקא בזמנים של אי ודאות, שאנחנו כאנשי מקצוע יכולים להוות מודל ולהוות עוגן. לא עוגן כי הוא פותר את כל הבעיות, אלא עוגן כי הוא מציע שיח, קשר, תנועה גם אם איטית, גם אם מדורגת, בעיקר אנושית.
בזמנים אלו, מגשרים נתקלים במצבים מגוונים איתם הם נאלצים להתמודד בנוסף ל”אתגרים הרגילים” שיש בחדר הגישור:
במקרים בהם צד או בא-כוחו מגויס, מתעוררות שאלות על עצם האפשרות להמשיך. עבור הצד שנשאר “בחוץ” נוצרת תחושת תלות, עיכוב ולעיתים גם חשדנות. זה הרגע שלנו להבין ולברר את האפשרויות מול שני הצדדים, לבנות יחד לוח זמנים זמני, גם אם יידחה ולשמור על קשר. עצם הידיעה ש”התהליך עוד קיים”, גם אם הוא מושהה, מייצרת ביטחון.
המגשרים ו/או הצדדים בחלקם הם גם הורים לילדים המצויים בלחץ הן בתפעול הבית והן בדאגה חוסר שקט כללי. הם עשויים לא להיות זמינים לפגישה ארוכה או לעומק רגשי. נוכל להציע התאמות, כמו פגישה מקוצרת, שיחת טלפון או חלוקה לנושאים תחומים. ברגע שהצדדים מרגישים שאנחנו לא “דורשים מהם תפקוד מלא”, אלא קשובים למצבם ולפעמים נמצאים באותו המצב, יש סיכוי טוב יותר להמשיך את התהליך ב”קצב מתחשב”.
גם אלו שברצונם להמשיך בגישור, עשויים להירתע בשל קושי כלכלי זמני או מתמשך. כאן נדרשת פתיחות מוגברת מצד המגשרים, אפשר להעלות את הנושא ביוזמתנו, להציע פריסת תשלומים, תעריף מותאם או הפניה למסגרות ציבוריות. לא מדובר בפשרה על שכרנו, אלא בשמירה על תהליך ראוי עבור מי שבאמת צריך ומעריך אותו.
בימי חירום, רמות האמוציות גבוהות והן נכנסות גם לחדר הגישור. לעיתים תגובה קטנה תעורר סערה ולעיתים נושאים שוליים יציפו כאב לא פרופורציונלי. במקום להיבהל, אפשר להאט, לעצור, לשאול, להקשיב. לא כל פגישה חייבת להביא להסכמה. לפעמים עצם העובדה שהצדדים שיחררו ועשו מול המגשרים “ונטילציה”, עבורם זו התקדמות.
לעיתים צד אחד מבקש לעצור והשני דווקא זקוק מאוד להמשיך. כאן נוכל לתווך ביניהם. אולי ניתן לפצל תהליכים, אולי לקיים שיחה נפרדת ואולי רק להחזיק את הקשר עד שניתן יהיה להתקדם. לא כל עצירה היא סיום הגישור, לפעמים היא חלק מתהליך שמכבד את הקצב הפנימי של כל צד.
יש שמגיעים מתוך תחושת בהילות “בואו נסיים עם זה”. מאחורי הדחיפות הזו לעיתים מסתתר קושי להכיל את המצב או תחושת אובדן שליטה. כאן תפקידנו לעזור לפרק את ההחלטות ליחידות קטנות, לאפשר תחושה של תנועה ולהזכיר שמהירות איננה בהכרח יעילות. ככל שנייצר תחושת וויסות ושליטה בקצב, אפשר גם להאט.
אנחנו לא חסינים. גם מגשרים מותשים, מודאגים, כואבים. יש ימים שקשה להגיע לפגישה, להחזיק ריכוז, לשאת רגש של אחרים. לכן חשוב לשים לב, לבקש עזרה, להוריד עומס, להתייעץ עם קולגות. לא כי אנחנו לא מקצועיים להפך, כי המקצועיות שלנו כוללת גם דאגה לעצמנו.
היומנים שלנו ושל הצדדים משתנים תדיר. ביטולים, שינויים, פיצולים. נוכל להציע תהליך דינמי: שיחות קצרות, עדכונים כתובים, מפגשים בזום. מה שלא הולך ברצף, אולי ילך בטיפות. גישור לא חייב להיות “פעם בשבוע” כדי להיות משמעותי.
לא אחת אנו נתקלים במצב שבו עורך הדין מביא לקשיחות יתר או התנגדות לעצם קיום הגישור. חשוב לא לראות בו אויב, אלא שותף. נוכל לפנות ישירות, להכיר במקצועיותו ולשאול במה נוכל להקל עליו כדי לקדם את התהליך. כשמשדרים כבוד, התחשבות ועזרה ממקום נקי, הוא לעיתים חוזר אלינו במפתיע.
בזמני חירום, כשהכול רועד סביב לא רק הביטחון הפיזי מתערער, אלא גם התחושה הפנימית של יציבות, של רצף, של משמעות. אנשים שואלים את עצמם אם זה הזמן לפתור קונפליקטים, אם אפשר בכלל לדבר כשאין ודאות, אם ראוי להחליט כשמחר לא ברור. דווקא אז, דווקא ברגעים האלה, יש ערך עצום לקיומו של מרחב גישור. מקום שמאפשר הפוגה מהכאוס, שמציע תנועה גם אם איטית, שמחבר בין אנשים ולא רק בין עמדות.
אנחנו, כמגשרים, לא אמורים לדעת הכול ולהיות חזקים תמיד. אבל יש לנו מתנה שקטה היכולת להחזיק תהליך גם כשהקרקע רועדת. להישאר שם, סבלניים, מכילים, מקצועיים, יצירתיים. להאמין עבור מי שנמצאים מולנו שגם אם עכשיו הכול סוער יהיה בהיר, ברור ומובן בהמשך. יש אפשרות להתקרב. יש משמעות לניסיון.
“השליחות הנסתרת” שלנו קיימת ונחוצה במיוחד בזמני חירום ואנו עושים זאת למען הזולת, למען עצמנו ולמען עתיד טוב יותר. בימים שבהם קשה למצוא שפה משותפת, בעשייה שלנו, אנחנו מזכירים שהיא עדיין אפשרית ובחסות גישור, אפילו מעוררת תקווה.
כתבה: אדוה ננטל עו״ד, מגשרת ויועצת זוגית
